שפת גוף של גבר בוגד - מה היא באמת מלמדת?

כשמדובר על שפת גוף של גבר בוגד, הכלל הראשון שלנו בשמיר חקירות הוא ששפת גוף לעולם אינה מהווה ראיה קבילה. שום תיק גירושין לא יוכרע בבית המשפט בגלל שמישהו שילב ידיים, הזיע או השפיל מבט. אף על פי כן, התחושה שמשהו בגוף של בן הזוג משדר ריחוק או הסתרה היא לרוב מה שמביא לקוחות לפנות אליי. השאלה 'האם ההתנהגות הזו אומרת משהו?' עולה בכל שיחת ייעוץ. במקום לזרוק לכם עוד רשימת סימנים מלחיצה, במאמר הבא אני מסביר ממקור ראשון של 30 שנות שטח - מתי שפת גוף באמת רומזת על בגידה, מתי אנחנו מפרשים אותה לא נכון מתוך חרדה, ואיך הופכים חשד עמום לתשתית ראייתית מוצקה. 

למה שפת גוף מטעה כל כך

הבעיה איננה שהסימנים לא קיימים. הבעיה היא שהם אינם ייחודיים לבגידה.

כל סימן לא מילולי שמיוחס לבגידה - ריחוק, מתח, הימנעות ממגע, קשר עין מופחת, חוסר שקט - מופיע באותה מידה בדיוק אצל אדם שנמצא במצוקה אחרת לגמרי:

• לחץ כלכלי או חוב שהוא מסתיר.

• בעיה בעבודה, חשש מפיטורין או כישלון עסקי.

• בעיה רפואית שהוא לא סיפר עליה.

• דיכאון, חרדה או שחיקה.

• התמכרות - להימורים, לאלכוהול או למשהו אחר.

• סוד משפחתי שאינו קשור אליכם כלל.

כלומר: שפת גוף מלמדת שיש משהו. היא איננה מלמדת מה. וזו נקודה שאני מדגיש בפגישה הראשונה עם כל לקוח, כי לא מעט אנשים הגיעו אליי משוכנעים בבגידה - והממצא היה חוב של מאות אלפי שקלים שהוסתר מהם. הכאב היה אחר, אבל התחושה שקדמה לו הייתה זהה לחלוטין.

הסימנים הלא מילוליים - ומה באמת עומד מאחוריהם

אני מפרט אותם כאן לא כרשימת אבחון, אלא כדי להסביר מה כל אחד מהם באמת אומר:

התובנה שאני מבקש שתיקחו: בכל אחת מהשורות, העמודה השלישית רחבה בהרבה מהשנייה. הפרשנות שאנחנו נותנים לסימן איננה מגיעה מהסימן - היא מגיעה מהחשד שכבר היה לנו. וזה מביא אותנו לבעיה האמיתית.

הבעיה שאף אחד לא מזהיר ממנה: הטיית האישוש

זו הנקודה המקצועית החשובה במאמר הזה, והיא איננה על הבוגד אלא עליכם.

מרגע שנולד החשד, המוח מפסיק לאסוף מידע ומתחיל לאסוף ראיות לתמיכה. זה נקרא הטיית אישוש, וזו התופעה שאני רואה אצל כמעט כל לקוח שמגיע אליי אחרי חודשים של התלבטות:

• הוא איחר - סימן. הוא הגיע מוקדם - חשוד.

• הוא היה קר - סימן. הוא היה חם ומפנק - מפצה על אשמה.

• הוא לא רצה לדבר - מסתיר. הוא רצה לדבר - מסיח את הדעת.

כשכל התנהגות אפשרית מאשרת את החשד, אין למעשה שום התנהגות שיכולה להפריך אותו. וזה בדיוק המצב שבו אנשים חיים חודשים ואף שנים - במעגל סגור של חשד שמזין את עצמו, בלי אף עובדה אחת.

המצוקה הזאת אמיתית, והיא לא פחות קשה מהבגידה עצמה. ואני אומר את זה לא כדי להרגיע, אלא כדי להסביר מדוע התשובה איננה "לפענח את שפת הגוף טוב יותר" - אלא לצאת מהמעגל באמצעות עובדות.

מה כן מהווה ממצא - ההבדל בין תחושה לראיה

הנה ההבחנה שמסבירה מדוע אנחנו עובדים כפי שאנחנו עובדים:

ראיה, בשונה מתחושה, היא דבר שאדם אחר יכול לבדוק. זה ההבדל היחיד, והוא כל ההבדל.

בפועל, בתיקי אישות בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים, מה שנדרש הוא תיעוד עובדתי מסודר - מועדים, מיקומים, רצף - ולא תיאור התנהגות. תיאור של שפת גוף אינו נכנס לדוח שלי בכלל, וגם לא צריך להיכנס.

שלושה תיקים אמיתיים - ומה שפת הגוף אמרה בכל אחד

אני מביא אותם בלי פרטים מזהים, כי דווקא ההשוואה ביניהם היא הדבר החשוב.

התיק הראשון. אישה פנתה אלינו אחרי שנה של חשד. התיאור שלה היה מדויק: הוא מפסיק לדבר כשהיא נכנסת לחדר, הופך את הטלפון על הבטן, ומקפיד לצאת לשיחות למרפסת. התיק אושש. הקשר אכן היה קיים.

התיק השני. גבר פנה אלינו עם רשימה כמעט זהה. בת זוגו התרחקה פיזית, ענתה בקצרה, ונעלמה לשעות בלי הסבר. התיק לא אושש דבר. בסופו של דבר התברר שהיא טיפלה בבן משפחה חולה ולא רצתה לספר לו, כי חששה מהתגובה שלו.

התיק השלישי. זוג שבו לא היה שום סימן. לא ניתוק, לא טלפון הפוך, לא ריחוק. האישה פנתה אלינו כמעט מתוך מבוכה, כי לא היה לה מה לתאר - חוץ מפער קטן בין סכומים בחשבון. התיק אושש במלואו.

שלושת התיקים האלה מלמדים דבר אחד: אותה שפת גוף בדיוק הופיעה בתיק שאושש ובתיק שלא אושש, ובתיק השלישי היא לא הופיעה כלל - ובכל זאת התשובה הייתה כן. ההתנהגות לא ניבאה דבר. רק הבדיקה ניבאה.

ולכן, כשלקוח מתאר לי סימנים, אני מקשיב - אבל לא מסיק. התיאור עוזר לי לתכנן איפה ומתי לעבוד. הוא לא עוזר לי לדעת מה התשובה, וגם לא אמור.

מה כן שווה לשים לב אליו - וזו לא שפת גוף

מכיוון שכל המאמר הזה בעצם אומר "שפת גוף אינה ראיה", חשוב שאסביר מה כן.

ההבדל הוא בין התנהגות לבין עובדה שניתן לבדוק. מבט מתחמק אינו ניתן לבדיקה. פער בין הסבר לבין מציאות - כן. אלה הדברים שבפועל מובילים לתיקים שמתאששים:

שימו לב מה משותף לעמודה הימנית: כולם ניתנים להפרכה. אפשר לבדוק אותם ולגלות שאין בהם דבר. זה בדיוק מה שהופך אותם לשימושיים - ואת שפת הגוף, לחסרת ערך ראייתי.

ועדיין - גם אלה אינם ראיה, אלא כיוון בדיקה. הראיה נוצרת רק בתיעוד מסודר בשטח. וכשהכיוון הוא כלכלי, הבדיקה עוברת דרך חקירות כלכליות ולא דרך תצפית.

מה לעשות עם תחושה שאין לה הוכחה

זה החלק המעשי, וזה מה שאני אומר ללקוחות שמגיעים עם תחושה בלבד:

• אל תעמתו על סמך תחושה. עימות בלי עובדות מייצר תוצאה אחת בלבד: הצד השני נזהר. מרגע העימות, כל מה שהיה גלוי הופך נסתר, והחקירה נעשית קשה פי כמה ויקרה פי כמה. אם יש בכם ספק אם לפנות לבדיקה - זו הסיבה הכי טובה לא לעמת קודם.

• אל תיכנסו לטלפון שלו. מעבר לכך שזו פגיעה בפרטיות ובנסיבות מסוימות גם עבירה, חומר שהושג כך חשוף לפסילה לפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 - ואז נשארתם גם בלי ראיה, גם עם חשיפה משפטית, וגם עם צד שני שמצא את הקלף הכי טוב שלו.

• תעדו לעצמכם עובדות בלבד. יומן קצר: תאריכים, שעות, אמירות מדויקות. לא פרשנויות. יומן כזה שווה בפגישה הראשונה יותר מכל תיאור.

• החליטו מה תעשו עם התשובה. זו השאלה שאני שואל כל לקוח: "נניח שנגלה שכן. מה תעשו?" מי שאין לו תשובה, לא תמיד מוכן לחקירה. ומי שיודע - יוצא מהתהליך הרבה יותר חזק.

• פנו לבדיקה מקצועית - או לטיפול זוגי. שתי האפשרויות לגיטימיות. מה שאינו לגיטימי הוא להישאר שנים במעגל של חשד בלי לעשות דבר.

למה דווקא "שפת גוף של גבר" - ומה זה מלמד על החיפוש עצמו

זו שאלה שכדאי לעצור עליה, כי היא מסבירה משהו על מי שמגיע לכאן.

רוב מי שמחפש את הצירוף הזה הוא אישה שכבר חושדת. היא לא מחפשת מידע - היא מחפשת אישור. וזה מובן לגמרי: כשאין לך עובדות, ואת לא רוצה לעמת, ואת לא רוצה לפנות לחוקר כי זה נשמע דרסטי - החיפוש הזה הוא הדבר הכי קל לעשות. הוא מרגיש כמו פעולה, בלי המחיר של פעולה.

הבעיה היא שהוא לא מחזיר תשובה. הוא מחזיר רשימה. וכל רשימה כזאת, מעצם בנייתה, מאשרת את החשד - כי היא מונה סימנים שקיימים כמעט אצל כל אדם שנמצא בלחץ. ומכיוון שהיא מאשרת, היא מרגיעה לרגע, ואז מחמירה את המעגל.

אני רואה את התוצאה של המעגל הזה בפגישות. אנשים שמגיעים אליי אחרי שנה, שנתיים ולפעמים יותר, ואומרים לי משפט כמעט זהה: "אני כבר לא יודע אם אני צודק או שאני משתגע". זה המחיר האמיתי של חשד שנשאר בלי בדיקה - לא הבגידה, אלא חוסר הידיעה.

ולכן התשובה הכנה לחיפוש הזה היא לא רשימה משופרת. התשובה היא: אם הגעתם לנקודה שבה אתם מחפשים את זה, מה שחסר לכם אינו עוד סימן. חסרה לכם עובדה אחת בדוקה.

איך אנחנו עובדים בתיק אישות

המשרד מונה שישה חוקרים, והצוות הטרוגני - אנחנו מתאימים חוקר לפי המגזר, לפי אופי התיק ולפי הסביבה. אנחנו פועלים תחת חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972, ובגבולות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

מה שאנחנו מספקים בפועל:

• תיעוד עובדתי במרחב הציבורי, עם מועדים ומיקומים מדויקים.

• דיסקרטיות מוחלטת - התיק לא נחשף, לא בפני היעד ולא בפני הסביבה.

• דוח קביל לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני, כולל תצהיר חוקר ונכונות להיחקר.

• תשובה גם כשהיא שלילית. ולא מעט פעמים הממצא הוא שאין בגידה - וזו תשובה בעלת ערך עצום, גם אם היא לא זו שציפיתם לה.

לסיכום: יש לכם תחושה שאתם לא מצליחים להרגיע? פנו אליי לשיחה דיסקרטית

אני יודע בדיוק באיזה מצב אתם נמצאים אם הגעתם עד לכאן. אתם קוראים על שפת גוף כי אתם מנסים להבין לבד משהו שאין לכם עליו תשובה, ואתם עושים את זה כבר חודשים. אתם מפחדים לשאול כי אולי אתם טועים, ומפחדים לא לשאול כי אולי אתם צודקים. אני לא מבטיח לכם שנמצא בגידה - ובחלק לא קטן מהתיקים אנחנו מוצאים בדיוק את ההפך.

אבל אני כן מבטיח שתצאו מהמעגל של הניחושים. נעבוד עם עובדות בלבד - תיעוד עם מועדים, מיקומים ורצף - ולא עם פרשנות של מבטים. נעשה את זה בדיסקרטיות מוחלטת, כך שהצד השני לא יידע ולא ייזהר, ובגבולות החוק בלבד, כדי שמה שנאסוף יהיה קביל אם תגיעו לבית משפט או לבית הדין הרבני. ואם התשובה תהיה שאין כאן דבר - תקבלו גם אותה, בכתב ובכנות.

הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות עם תחושה כזאת הוא לחיות איתה עוד שנה. פנו אליי עוד היום לשיחה דיסקרטית וללא התחייבות.